יהדות, גלות וזיכרון אחרי השואה
החיים היהודיים בגרמניה אחרי השואה נושאים איתם שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה: מה המשמעות של יהודים שחיים, כותבים ויוצרים בגרמניה אחרי חורבן יהדות אירופה?
עבורי, השאלה הזאת נעשתה מוחשית מאז שעברתי לברלין. אני כותב בעברית, גרמנית ואנגלית, וחי בתוך עיר שבה הזיכרון של השואה נמצא במרחב הציבורי, בשמות הרחובות, באנדרטאות, במוזיאונים ובשפה. אבל אני מגיע אל ברלין גם מתוך היסטוריה יהודית אחרת: ההיסטוריה של יהודי עיראק, איראן והמזרח התיכון.
לכן הסיפור שלי בברלין אינו רק סיפור של "חזרה יהודית לאירופה".
יהודי בברלין אחרי השואה
אחת השאלות שמלוות את הכתיבה שלי היא כיצד אפשר להיות יהודי בברלין בלי להפוך את השואה לסיפור היחיד שמסביר את הנוכחות היהודית בעיר.
הספרות היהודית בברלין הייתה רב־לשונית הרבה לפני השואה. עברית, יידיש, גרמנית ושפות נוספות התקיימו זו לצד זו, ובין מזרח אירופה למערבה נוצרו צורות חדשות של ספרות יהודית.
Rachel Seelig, בספרה Strangers in Berlin: Modern Jewish Literature between East and West, 1919–1933, חזרה אל ברלין של התקופה שבין שתי מלחמות העולם ובחנה את המפגש בין יהודים ממזרח וממערב אירופה, בין עברית, יידיש וגרמנית, ובין תפיסות שונות של בית, גלות וזהות יהודית.
בפרק האפילוג של הספר היא עוברת מן ברלין של שנות העשרים והשלושים אל הסצנה היהודית־רב־לשונית העכשווית בעיר. שם היא מזכירה גם את הכתיבה שלי ואת הפעילות של Poetic Hafla, וממקמת אותה בתוך מסורת ארוכה יותר של תרבות יהודית רב־לשונית בברלין.
עבורי, החיבור הזה משמעותי. הוא מאפשר לראות את הכתיבה העברית בברלין לא רק כתופעה של הגירה ישראלית עכשווית, אלא כחלק מהיסטוריה ארוכה יותר של יהודים שכתבו מחוץ למקום שבו נולדו, עברו בין שפות, וניסו להגדיר מחדש את היחסים בין מרכז לשוליים.
לא כל יהודי שמגיע לברלין חוזר לאירופה
כאן נכנסת גם שאלת המזרחיות.
Yael Almog, במאמרה Migration and Its Discontents: Israelis in Berlin and Homeland Politics, מצביעה על הבעיה שבדימוי של ישראלים בברלין כ"יהודים שחוזרים לאירופה אחרי השואה". לטענתה, הדימוי הזה נשען במידה רבה על תפיסה של יהודי בעל מוצא אירופי, ובכך הוא מחמיץ את החוויה של ישראלים ממוצא מזרחי.
הנקודה הזאת חשובה עבורי מאוד.
המשפחה שלי אינה מגיעה מגרמניה. אמי נולדה למשפחה יהודית מעיראק, ואבי מגיע ממשפחה שמקורה באיראן. השפות והזיכרונות שעברו במשפחה שלי אינם רק גרמנית ויידיש. הם כוללים ערבית, עברית, זיכרונות של עיראק ואיראן, והחוויה הישראלית של מי שגדל בתוך חברה שעוצבה גם באמצעות דחיקתן של שפות ותרבויות יהודיות מן המזרח.
לכן, כאשר אני חי בברלין, אני לא מרגיש שאני פשוט "חוזר" לאירופה.
אני מגיע עם היסטוריה אחרת.
הנוכחות שלי בגרמניה מערערת במידה מסוימת את הסיפור הפשוט של קורבנות, מבצעים, חזרה ופיוס. היא מחזירה אל הסיפור היהודי גם את יהודי ארצות ערב והמזרח התיכון, את ההגירה שלהם, את אובדן השפות ואת ההיסטוריה המורכבת של מדינת ישראל.
הגלות אינה רק מקום
הגלות חוזרת בכתיבה שלי שוב ושוב, אבל היא אינה רק מקום גיאוגרפי.
היא יכולה להיות מצב נפשי, מצב לשוני, ואפילו מצב ספרותי.
כתבתי:
"למה להכחיש גלות
כל החלומות שעברנו ביחד
האורות שהדלקנו
ובכל זאת הבית מחשיך"
ובמקום אחר:
"איבדתי את הגלות
אין לי איך להציג את עצמי בפני גלות
אין לה שם, ואין לה צורה, ובכל זאת היא
כותבת על החסר בחיי…"
הגלות הזאת אינה בהכרח געגוע פשוט לישראל. היא גם תחושה של אובדן המקום שממנו באתי, ושל חוסר האפשרות לחזור אליו בדיוק כפי שהיה.
כשאני כותב מברלין, ישראל ממשיכה להיות נוכחת בכתיבה שלי, אבל היא כבר אינה המקום היחיד שממנו אני מביט על העולם.
השואה והאפשרות לכתוב בברלין
העובדה שאני כותב עברית בברלין יוצרת מתח מיוחד.
עברית היא עבורי שפת אם, אבל בברלין היא גם שפה של מיעוט. אני כותב אותה בעיר שבה העברית הייתה פעם חלק מעולם יהודי אירופי שנחרב.
המתח הזה מופיע גם בשיר שלי:
"הוא ברח מתהום האותיות ישר אל תוך המכבש הישראלי נגד היידיש,
אך מי שלא נכנע לגוי, לא נכנע גם ליהודי,
והוא נאחז ביידיש, שלו כגשר זהוב"
היידיש כאן היא לא רק שפה. היא זיכרון של תרבות יהודית שנדחקה בישראל, ושנעלמה כמעט לחלוטין מברלין בעקבות השואה.
אבל השאלה שלי היא לא רק מה אבד.
אני שואל גם מה אפשר ליצור עכשיו.
מה קורה כאשר יהודי מזרחי מישראל מגיע לברלין וכותב בעברית? מה קורה כאשר עברית חדשה נכתבת בעיר שבה העברית הספרותית הייתה פעם חלק מתרבות יהודית אירופית? האם זאת חזרה? האם זאת הגירה? האם זאת יצירה של משהו חדש?
ספרות יהודית אחרי השואה
Amir Engel קרא את הכתיבה שלי בתוך ההקשר של הספרות היהודית־גרמנית העכשווית. במאמרו The Affirmation of Exile in Contemporary German-Jewish Literature, הוא מציב את הכתיבה שלי לצד Maxim Biller ו-Olga Grjasnowa ובוחן צורה עכשווית של דיאספוריות יהודית: לא רק גלות שנכפתה על האדם, אלא גלות שנעשית גם למצב קיומי ואישי. שלושת הכותבים חיים בברלין, והספרות שלהם עוסקת ברצון, בפחד ובאכזבה הקשורים לגלות ולשיבה הביתה.
הקריאה הזאת מעניינת אותי מפני שהיא מאפשרת לחשוב על הכתיבה שלי לא רק כספרות ישראלית שנכתבת מחוץ לישראל, אלא כחלק מספרות יהודית שנכתבת מתוך ברלין.
ההבדל חשוב.
אם אני רק "סופר ישראלי בברלין", ברלין היא הרקע לחיים שלי.
אבל אם אני חלק מספרות יהודית עכשווית שנוצרת בברלין, העיר עצמה הופכת לחלק מן ההקשר הספרותי של הכתיבה.
בית, גלות וזיכרון
אחת השאלות שמלוות אותי היא מה נשאר מן הבית כאשר אדם חי שנים רבות מחוץ למקום שבו גדל.
ב"המכתב של החייל המת" כתבתי:
"זהו. אפשר לומר שיצאתי מאיזון כולל. אין לי בית, למרות שמחכה לי בית. איפשהו מחכה מתישהו בית
אין לי עיר, למרות שאני בעיר…
ונמאס לי לכתוב
את המוות היומיומי הזה
נזכר שאמור לנסות לכתוב גם כשאני מת."
הבית כאן אינו כתובת.
הוא זיכרון, שפה, משפחה, מקום שאליו אפשר לחזור ומקום שכבר אי אפשר לחזור אליו.
הכתיבה מאפשרת לי להחזיק את הסתירה הזאת בלי לפתור אותה.
אפשר להיות בישראל ולהרגיש בגלות. אפשר להיות בברלין ולהרגיש בבית. אפשר לדבר עברית בעיר גרמנית ולהרגיש שהעברית עצמה משתנה.
מן השואה אל ההיסטוריה היהודית הרחבה
הכתיבה שלי אינה מנסה להקטין את מרכזיות השואה בהיסטוריה היהודית. להפך. היא מנסה להרחיב את התמונה של מה פירוש להיות יהודי אחרי השואה.
ההיסטוריה היהודית אינה מתחילה בגרמניה ואינה מסתיימת באושוויץ.
היא כוללת גם את בגדד, טהרן, חיפה, תל אביב וברלין. היא כוללת עברית, ערבית, יידיש, גרמנית ואנגלית. היא כוללת הגירה כפויה והגירה מבחירה, פליטות, ציונות, דיאספורה, זיכרון ומשפחה.
מתוך המקום הזה אני כותב את עצמי כיהודי שחי בברלין.
לא כמי שחזר אל אירופה.
אלא כמי שהגיע אליה עם היסטוריה יהודית אחרת.
השפה כזיכרון
השפה היא אולי המקום שבו כל ההיסטוריות האלה נפגשות.
כתבתי:
"השפות התגלו כמו שברי כתר
שנמצאו בתל ארכיאולוגי
של חתונת מלכותית"
העברית שלי נושאת בתוכה את העברית הישראלית, אבל גם את השפות שלא עברו אליי במלואן. הערבית של בית סבתי. היידיש שאני פוגש דרך הספרות. הגרמנית שאני לומד וחי בתוכה. האנגלית שנכנסה לחיי בברלין.
לכן אני לא חושב על השפה כעל דבר קבוע.
היא זוכרת.
היא שוכחת.
היא מתחלפת.
והיא יכולה גם להחזיר אלינו משהו שחשבנו שאבד.
יהדות דיאספורית חדשה
החיים בברלין לימדו אותי שהמילה "דיאספורה" אינה חייבת להיות מילה של געגוע בלבד.
היא יכולה להיות גם אפשרות.
אפשרות לחיות בין מקומות, בין שפות ובין זיכרונות. אפשרות להחזיק בזהויות שאינן מסתדרות זו עם זו. אפשרות להיות יהודי בלי שהזהות היהודית תוגדר רק דרך ישראל או רק דרך השואה.
במובן הזה, הספרות הדיאספורית שאני כותב היא ניסיון להמשיך מסורת יהודית ישנה של חיים בין שפות ובין ארצות, אבל גם להמציא לה צורה חדשה.
הכתיבה שלי מתחילה במקום שבו השאלות האלה נפגשות:
מהו בית?
מהי גלות?
מה נשאר מן הזהות כאשר עוברים מקום?
מה קורה לעברית כאשר היא נכתבת בברלין?
ואיך אפשר להיות יהודי בעיר שהעבר היהודי שלה נחרב, בלי שהחורבן יהיה הדבר היחיד שמגדיר את ההווה?
אולי התשובה נמצאת דווקא בכתיבה.
להמשיך לכתוב.
להמשיך לדבר.
להמשיך להחזיק בכמה שפות.
ולהמשיך ליצור חיים יהודיים חדשים במקום שבו פעם היה נדמה שלא יוכלו להתקיים שוב.
Focus Keyphrase:
יהדות בברלין אחרי השואה
מילות מפתח משניות:
מתי שמואלוף, יהדות בברלין, זיכרון השואה, ספרות יהודית, ספרות דיאספורית, גלות יהודית, יהודים בברלין, ספרות עברית בברלין, ישראלים בברלין, ספרות ישראלית בגרמניה, מזרחיות, יהדות מזרחית, עברית וגרמנית, Rachel Seelig, Yael Almog, Amir Engel, Jewish literature Berlin, Jewish diaspora