גלות, בית ושפה בשירת מתי שמואלוף

גלות, בית ושפה הם שלושה מן הצירים המרכזיים בשירתו של מתי שמואלוף.

ביצירתו, הגלות אינה רק מקום שממנו עוזבים. גם הבית אינו תמיד מקום שאפשר להגדיר. שניהם משתנים כאשר האדם נע בין ארצות, ערים ושפות.

ב"הספר השביעי" מופיעות השורות:

"למה להכחיש גלות
כל החלומות שעברנו ביחד
האורות שהדלקנו
ובכל זאת הבית מחשיך"

ובהמשך:

"המקום שבו אתה עומד הוא לא
הבית"

הבית כאן אינו רק כתובת. הוא קשור לזיכרון, לאנשים ולשפה.

גם הגלות עצמה יכולה להשתנות:

"איבדתי את הגלות
אין לי איך להציג את עצמי בפני גלות"

התחושה הזאת של תנועה מופיעה גם בדימוי פשוט וישיר:

"זז ממקום למקום כמו טרולי"

האדם הנודד נושא איתו את חייו. הוא אינו משאיר מאחור את כל מה שהיה, אבל גם אינו יכול לקחת איתו את הכול.

השפה הופכת בתוך התנועה הזאת למקום נוסף של זיכרון.

שמואלוף כותב:

"השפות התגלו כמו שברי כתר
שנמצאו בתל ארכיאולוגי
של חתונת מלכותית"

השפות אינן מופיעות כאן כמערכת מסודרת. הן שברים, שרידים, שכבות שנמצאות זו לצד זו.

זהו גם אחד המאפיינים החשובים של הכתיבה שלו מאז המעבר לברלין. העברית אינה נעלמת כאשר הוא עובר לגרמניה. להפך: היא הופכת לשפה של זיכרון, הגירה ודיאספורה, בעוד הגרמנית הופכת בהדרגה לשפה נוספת של יצירה.

המחקר על כתיבתו הרב־לשונית מתייחס במפורש ליצירה העברית שנכתבה בברלין ולמפגש בין עברית לגרמנית. Jan Kühne, שתרגם את Bagdad | Haifa | Berlin לגרמנית, עסק גם ביחסים שבין עברית לגרמנית ובאפשרויות של תרגום דו־לשוני.

לכן המעבר מחיפה לברלין אינו רק שינוי גיאוגרפי.

הוא משנה את היחסים בין האדם לבין השפה שבה הוא כותב.

חיפה נשארת בתוך הזיכרון. ברלין נעשית מקום חדש. העברית ממשיכה לכתוב את העבר, והגרמנית פותחת אפשרויות חדשות להווה.

בין שתי השפות, בין שני המקומות ובין הבית לגלות, נוצרת שירה שאינה מבקשת לפתור את הסתירה.

היא כותבת מתוכה.

מילות מפתח:
גלות בית ושפה, שירת מתי שמואלוף, מתי שמואלוף גלות, מתי שמואלוף הגירה, שירה על גלות, שירה על הגירה, ספרות עברית בברלין, עברית וגרמנית בספרות, רב־לשוניות בספרות, משורר עברי בברלין

הפניות פנימיות:

→ הספרים והשירה
→ Bagdad | Haifa | Berlin
→ Das kleine Boot …
→ Deutsche Gedichte

→ יהדות, גלות וזיכרון אחרי השואה